ידעתי שאת זה חיפשתי כל החיים/ SOMA של איילה צרפתי

14 שנים עברו מאז הציגה אילה צרפתי תערוכת יחיד בארץ. בימים אלה מציגה צרפתי, אחת היוצרות הישראליות המוערכות והמצליחות בעולם, את מיצב האור “SOMA” במוזיאון תל-אביב.  “אומרים שבגיל 40 אנשים מתחילים עוד פאזה,  מבחינתי זה היה הגילוי של סומה.  מתנה לגיל 40″


 
כמו גוף בתוך גוף משתלבים 24 פסלי מיצב האור SOMA במארג מורכב בלבה של גלריה ג’נט אסיה במוזיאון
תל אביב. הקירות הלבנים בימי שגרה של החלל נעטפו בלבד אפור כהה. שביל דריכה המקיף את החדר כוסה אף הוא בלבד האפור, שומר על טווח ביטחון מהמרכז, מגן מיד שתישלח בהיסח הדעת. הנגיעה הקלה ביותר עלולה לשבור את הגופים העדינים, הפריכים. ספסל בנוי מזמין לעצירה, להתבוננות. כאילו היה זה גן זן, אלא שאת אור היום מחליפה אפלולית החדר הסגור, את משטח החצץ – מצע שרוסס באלפי כדוריות זכוכית זעירות, ואת הצמחייה – פסלי האור, אוצרים מתח וסערה משל היו טבע רוחש.

 

 

SOMA, מוזיאון תל-אביב, 2008. נימי זכוכית דקיקים עטופים בקרום פולימרי שפותח בסטודיו של צרפתי

 
שש שנים עמלה האמנית והמעצבת איילה צרפתי, 46, בקדחתנות לקראת הרגע הזה, וכשהיא מדברת על “סומה” (גוף ביוונית), ניכרת בה ההתרגשות. צרפתי, אחת היוצרות הישראליות המוערכות והמצליחות בעולם, הציגה לאורך השנים תערוכות יחיד והשתתפה בתערוכות קבוצתיות בינלאומיות, אבל בארץ זו לה תערוכת היחיד הראשונה מאז “ריהוט פיסולי” שהוצגה בגלריה ארטיפקט ב1994-.”אומרים שבגיל 40 אנשים מתחילים עוד פאזה”, אומרת צרפתי. “מבחינתי זה היה הגילוי של סומה. מתנה לגיל 40. משהו שעונה למקום הרגשי שאני מתחברת אליו, בלי לבטל את החדווה של המוצרים הראשונים. תסתכלי על הדברים הראשונים: הכל היה קטיפות סגולות, חזק, עמוס, שמות כמו ‘פרפל ג’וי’. היום הגעתי למקום שהוא עדיין ‘הפי’, אבל בהחלט השתנה הקו. ה’סומה’ מבטאת מקום הרבה יותר פגיע, שביר”.
 
ראשיתו של תהליך העבודה על “סומה” בקרום פולימרי שפותח בסטודיו של “AQUA CREATIONS”, מפעל משפחתי-חברי המבוסס על יצירתה של צרפתי. את החוליה החסרה – מוטות הזכוכית הדקיקים המהווים את גוף האובייקט שעליו נמתח הקרום – מצאה צרפתי בביקור בתערוכת הבוגרים של “בצלאל”, שם ראתה את עבודת הגמר בזכוכית של איתן הול. זו הייתה, מבחינתה, נקודת מפנה. “נניח שנכנסים לחנות כלי עבודה”, היא מסבירה, “ואומרים – עם הכלי הזה אני אצליח לבנות, כשהכל פתוח. זו הייתה התחושה שלי כשראיתי את העבודה של איתן בבצלאל. תמיד עבדתי עם חומרים, אבל כשראיתי את העבודה שלו, ידעתי שאת זה חיפשתי כל החיים, שזה החומר שנכון לבטא איתו את המהות שלי”.
 
הול חבר לצרפתי ואז הצטרפה אנה גוטייה, גם היא אמנית זכוכית, וביחד החלו לעבוד על הקולקציה. חדר
שלם, בגודלו הכמעט מדויק של החלל במוזיאון, נבנה בסטודיו, כדי לאפשר את פיתוח המיצב. “במונחים של תולדות העיצוב המקומי”, כותבת מאירה יגיד-חיימוביץ, אוצרת התערוכה, “אילה צרפתי תמיד השתייכה למרחב אחר. ‘אין לה ארץ’. נאמנה לעצמה, מחוץ להוויית המקום – – – לאורך שני עשורים בנתה צרפתי שפה אישית משלה, שאפשר לראות בה גלגול חומרי של תיאטרון בכחנלי, מופע ראווה המבוים באופן רב הבעה, בחירות חייתית עתירת תשוקה – – – בעבודות המשי שלה, שאיתן זוהתה במשך שנים רבות, מוטמעת מיניות של הגוף הנשי. עבודות מערסלות ומענגות אלה מלאות בחדוות חיים”.

 

ימין: פסלי אור מסדרת MEMORY מקולקציית סומה, 2007. מחיר גופי התאורה נע בין 2,000 ל60- אלף יורו

שמאל למטה: מאיר ויזלטיר, ידיד ושכן, עם .LIANA S (2003 ,ORCHESTRA COLLECTION)

שמאל למעלה: STAND BY, פרט. מבט מלמטה למעלה אל מיצב האור של צרפתי בפארק האוקיינוגרפי, ולנסיה, 2002

צרפתי למדה אמנות בבצלאל של אמצע שנות ה80-. בתום שנתיים נסעה עם בן זוגה, אלבי צרפתי, ללונדון. הוא השתלם בצילום, היא המשיכה את לימודי האמנות ב”מידלסקס פוליטקניק” הלונדוני. ב1992- הקימו השניים את “AQUA CREATIONS” עם שותפם לאורך השנים יובל לוי. בתחילת הדרך ייצרו בעיקר פריטי ריהוט, אבל כבר שנים רבות הם מתמקדים בפסלי תאורה. “כשסיימנו ללמוד, גרנו בלופט. אני ציירתי ופיסלתי, ואלבי היה צלם. בדיוק סיימתי סדרת עבודות. הנושאים שהעסיקו אותי אז היו מאוד קיומיים וכבדים. כשהייתי בהריון, מצאתי את עצמי יוצרת ציצים מקטיפה. כך בעצם נוצר הרהיט הראשון. גם כאמנית עסקתי בנשיות. עם המעבר לעיצוב, הנשיות עברה למקום פורה יותר. הביטוי העצמי נשאר בתוך המוצרים”. הרהיט הראשון של צרפתי נולד יחד עם בתה הבכורה, והמעבר מאמנות לעיצוב היה עבורה טבעי לגמרי. “לא היו התלבטויות. העיסוק בנשיות עבר מהאמנות שיצרתי לרהיטים שעיצבתי. אחרי שנתיים כבר היו לי רהיטים ולא ציורים. לאט לאט הסטודיו לצילום של אלבי והסטודיו לאמנות שלי הפכו לעבודה משותפת ב’אקווה קריאיישנס'”.
 
החלוקה בין השלושה מאוד ברורה: צרפתי היא היוצרת, הרוח החיה מאחורי העבודות של החברה, ואילו אלבי ויובל לוי אחראים לפיתוח העסקי ופיתוח האובייקטים והפסלים למוצרים. “אני פסלת. אני יוצרת פסלים מאירים, ואחר כך אלבי, יובל ואנשי הפיתוח הופכים את הפסלים לגופי תאורה שימושיים. הם שומרים על הערכים העיצוביים והאמנותיים של העבודות. באופן טבעי אחרי 15 שנה של עבודה משותפת, אני יודעת לקחת בחשבון עניינים טכניים, אבל בכל זאת, זו עבודה מאוד מורכבת להפוך את הפסלים למוצרים עובדים”.
 
“אקווה קריאיישנס” מופיעה באופן קבוע בירידי עיצוב בינלאומיים מ”אינדקס” דובאי ועד “אירולוצ’ה”
מילנו, והעבודות של צרפתי מככבות במגזינים בינלאומיים עוד מהימים הראשונים בהם חיו בני הזוג 
בלופט בו יצרו, עבדו וגידלו את שלוש בנותיהם. “היה לי מאוד חשוב לממש את האמהות כפי שרציתי, וצורת העבודה הזאת איפשרה את זה. כשעבדנו בבית, הרהיטים והעבודה היוו סוג של מגרש משחקים. לילדים קטנים זה היה עיסוק. עם הזמן התווספו עוד ועוד עובדים. בשלב מסוים כבר לא היה מקום בבית, והיינו צריכים לעבור למקום שיכיל 15 עובדים”. מאז צמחה “אקווה קריאיישנס” לחברה שמעסיקה 70-60 עובדים במפעל שבדרום תל-אביב ובחללי התצוגה בסינגפור או בניו יורק.

 

ימין: אקזוטיקה אלגנטית. מנורות MORNING GLORY (1994) ומושבי ANANA (מתוך 1997 ,SATALA COLLECTION) המיוצרים היום בהזמנה בלבד

אמצע: צרפתי והמעצב תומר ספיר מתבוננים בEASE- (2004 ,JEWEL COLLECTION)

שמאל: 46 HAPPY DAYS, גרסת הרצפה (1994 ,MORNING GLORY COLLECTION)

העיקרון שמנחה את צרפתי לאורך הקריירה הוא מתן מקום משמעותי לביטוי האישי שלה. היכולת שלה ליצור, להתחדש ולהעביר את התכנים המעסיקים אותה בטכניקות ובחומרים הייחודיים רק לה, מולידה עושר פיסולי וצורני, המתורגם למוצרים ייחודיים ובולטים בנוף העיצוב הבינלאומי. “אין הרבה חברות שמתמחות בייצור גופי תאורה גדולים באופן שוטף. זו יכולת שאנחנו פיתחנו”, אומרת צרפתי.
 
אחד הפרויקטים המורכבים והמפורסמים הוא STAND BY, מיצב תאורה גדול מימדים שממלא את חללו הגבוה של בניין הפארק הימי בעיר המדעים והאמנויות, שתכנן האדריכל הבינלאומי סנטיאגו קלטרווה בוולנסיה, ספרד. “אני מאוד אוהבת את הפרויקט בוולנסיה. מבחינתי זה היה תהליך מושלם. עשינו אותו עם צוות מכמה מדינות. התהליך ארך שנה, והתנהל בדיוק בקצב שהתאים לי כאשר הבת השלישית שלי הייתה בת שלושה חודשים. את האהילים הבאנו מהארץ, העבודה כולה תלויה על שלושה כבלים, והיא מרחפת בגובה 15 מטר”.
“סטנד ביי” הוביל לפיתוח קולקציה שלמה, SUNSA COLLECTION. “עיצבנו קולקציה מוקטנת של אלמנטים בגובה שלושה מטרים עם גופים בודדים. אלו גרסאות שמתאימות לבתים או לבתי מלון, כמו המובייל שעשינו לבית מלון בניו יורק”.
 
על אף שרוב עבודותיה של צרפתי משווקות בחו”ל, והיא מקימה פרויקטים מורכבים ברחבי העולם, הייצור נעשה כולו בארץ. וגם אם ניתן היה לצפות שהיא תבלה את רוב זמנה בטיסות טראנס-אטלנטיות, המציאות מפתיעה. “נדיר שאני נוסעת להקמה של פרויקטים בחו”ל. לוולנסיה נסעתי כי זה היה פרויקט מדהים, אבל בדרך כלל אני גם לא נוסעת לכל התערוכות. אני חייבת לבחור, ומעדיפה להיות נאמנה לקצב שלי. אני לא יכולה לנסוע להכל. הבחירה כמובן קשורה גם לאימהות, אבל בעיקר כי יותר מעניין אותי ליצור”.

 

ימין: קארי-שרה ג’סיקה פארקר מודדת נעליים על מושבי ANANA ש”אקווה קריאיישנס” עיצבו בהזמנה מיוחדת לחנות הנעליים הניו יורקית Kerquelen, שצולמה לאחד מפרקי “סקס והעיר”

אמצע: פינה בבית של צרפתי. מנורת “SAHARA”, כורסאות “HERE WE ARE” ושולחן “FOSSIL”

שמאל: PERLA, מנורת שולחן ממשי ומתכת (1997 ,WONDERSEA COLLECTION)

האובייקטים של “אקווה קריאיישנס” עתירי עבודת יד, ובפיתוחם הטכנולוגי מושקעת עבודה רבה. הניסיון לתייג אותם לפי הכותרות הסטנדרטיות – כפריט עיצוב או כעבודת אמנות – אינו מעניין את צרפתי כלל. מבחינתה אלו פסלים שימושיים המהווים כלי לביטוי האישי שלה. “אני מאמינה שכשאתה לגמרי אותנטי ואמיתי ומגיע למקוריות טוטאלית עצמית שלך, אתה מתחבר עם האמיתי של האחר”.
ועדיין כאשר צרפתי מדברת על העשייה וההצלחה של “אקווה קריאיישנס”, היא משתמשת לרוב במילה “אנחנו”, ומתכוונת לצוותים איתם היא יוצרת. על אף שבמפעל שלה מועסקים עשרות עובדים בפיתוח, ייצור ושיווק, היא עדיין מעדיפה להשתמש במילה “סטודיו”. “כששומעים את המילה ‘מפעל’, חושבים על מכונות עובדות וקווי ייצור, אבל כאן העבודה נעשית בעיקר על ידי העובדים בצורה ידנית ופרטנית. גם מנורות סדרתיות מיוצרות בעבודת יד, קפל, קפל. הכל עתיר עבודה, מרובה פרטים והשקעה. אני מאמינה שכשמטעינים את האובייקט באנרגיה אנושית זה מקרין על הסביבה, על הצופה”.
 
 
גם “סומה” נולדה בעבודת נמלים. במשך כשנתיים חיפשה צרפתי, ללא הצלחה, יצרן שייצר עבורם את מוטות הזכוכית המהווים את השלד של “סומה”. כשנראה היה שהגיעה למבוי סתום, נמצא הפתרון בהפתעה, במקרה. “כאשר הצגנו ביריד בפרנקפורט, ישבתי בביתן עם מפיץ איטלקי וסיפרתי לו שאני לא מצליחה להשיג זכוכית כחומר גלם”, מספרת צרפתי. “המפיץ אמר לי שדודו רוקח את הפיגמנטים לזכוכית לכל היצרנים באיטליה, מעין שף של זכוכית. הבן של המפיץ הוסיף ואמר שיש לו חבר שאחיו מנפח זכוכית, שמייצר לפרנסתו כלי עישון”. וכך חברה צרפתי לשני בעלי המקצוע עליהם המליצו המפיץ ובנו, והם אלו שמייצרים עבורה עד היום את מוטות הזכוכית בגוונים מיוחדים שפיתחו עבורה ל”סומה”. “המפעל בו מנפחים את הזכוכית”, היא מספרת, “נראה ממש ישן, כמו מקום מהמאה שעברה, כך גם העובדים בו. בתהליך של שנים הגענו לגוונים הנכונים. כציירת היה לי מאוד חשוב להגיע לגוונים מדויקים”.
 
העיסוק של צרפתי בפיתוח חומרים חדשים לעבודותיה אינו חדש. גם כאמנית בשנות ה90- עסקה ביצירת
חומרים לעבודותיה, יצרה ציורים מאבק, ניירות טבולים בשמן, הדפיסה במכונת זירוקס על בד. בתקופת
לימודיה בלונדון עבדה עם חומרים מתכלים, יצרה עבודות פיסול משקיות ניילון, מיצב פטישים משברי
זכוכית. “סומה” מבחינתה הייתה דרך לחזור לתכנים של אמנות פלסטית. היא בחרה לגשת לתערוכה כפסלת שמקימה מיצב בחלל. על תהליך ההיווצרות של “סומה” כותבת יגיד-חיימוביץ בקטלוג: “תהליך ההתהוות הממושך של SOMA – מבנה מטאפורי נושם של גוף בתוך גוף – נפרש כטופוגרפיה ערפילית שכמו רוחשת על משטח כדוריות זכוכית בחלל דחוס עטוי לבד – – – איבריו הרוטטים 24 – יחידות משיקות במבנה ריזומאטי – אחוזים זה בזה ביחסי קרבה נשימתיים, גם אם לכל אחד מהם מערכת נשימה משל עצמו. קריאת הSOMA- פתוחה, תהליכית: נימי הזכוכית נרקמו למבנה גבישי ונעטפו בקורי פולימר ליצירת פני השטח, המתבחנים כצורה מבנית לפקעת פריכה ושברירית. הזהות הגופנית התגבשה בתהליך מצטבר, אטי. רגע ההפיכה לגולם, שנוצר באמצעות ריסוס של חומר פולימרי מכסה על מאמץ ההיווצרות העמלני”.
 
משך כל הזמן הזה התנהלה העבודה על “סומה” במקביל לפרויקטים השוטפים של “אקווה קריאיישנס”. לאחרונה עיצבה החברה 144 אהילים שגודל כל אחד מהם מטר וחצי לתקרת 625 מ”ר של אולם כנסים במלון בבוקרשט, שתכנן האדריכל בוקי צוקר. בקנקון, מקסיקו, ביקשו גופי תאורה לקזינו, וגוף תאורה הוזמן גם עבור שייח’ סעודי בריאד בתיווכו של המעצב האמריקאי שעבד עבורו.
 
“במוזיאון”, אומרת צרפתי, “אין קליינט, ויכולתי לעשות בדיוק את מה שרציתי בחלל הנתון. העבודה
הגיעה למקום שהגיעה בדיאלוג עם האוצרת מאירה יגיד, זו הייתה חוויה נהדרת, והמאמץ הוביל למקום אחר, מפתיע ומרגש”. העיקרון החשוב לה ביותר הוא הנאמנות לעצמה בכל רגע נתון. אולי, היא תוהה לרגע, זה בא על חשבון הנאמנות לקו המוכר שלה, לנרטיב. “ובכל זאת”, היא מסכמת, “אם בשבוע הבא יבוא לי לעשות משהו חדש, אני אעשה אותו, גם אם אצטרך לבנות הכל מחדש”.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: