Category Archives: עיצוב מוצר

סדרת משחקי מחשבה לראש השנה – פאזל רימון

פאזל מאתגר, חלקים בצורת רימון וחלת דבש

חידת מחשבה לראש השנה - פאזל רימונים

פאזל רימונים – חידת מחשבה לראש השנה

תחתיות עץ בצורת רימונים וחלת דבש, פאזל לעיצוב שלחן ראש השנה

פאזל קליל – וערכת הגשה ואירוח לראש השנה

המוצרים החדשים שעיצבנו לקראת ראש השנה תשע”ה משלבים שתי אהבות שלנו – אנו אוהבות חגים ואוהבות לשחק.

בסדרת פאזלים מאתגרים לכל המשפחה משולבים חלקים המעוצבים כרימונים – שירבו זכויותינו, ומסגרת דמויית חלת דבש – שתהיה לנו שנה מתוקה. לרכישת מתנה מקורית לראש השנה – בקרו בחנות שלנו באטסי, מי שאוהבים מתנה שימושית – ימצאו בסדרה ערכת תחתיות להגשה וקישוט שלחן החג –  מעוצבת כפאזל.

experience Judaica design with your eyes and your touch

Recently a blind friend of ours came over for a visit. Out of force of habit he reached his hand in order to kiss the Mezuzah and was amazed:  “What’s that beautiful thing?”

It was a ceramic mezuzah case, of our Judaica  design  series inspired  by Origami. He asked us to pack some mezuzahs, one for each door in his newly renovated apartment, this was one of the most special  and surprising compliments  we got in more than 10 years we design  contemporary  Judaica. Our friend, Avichay shelly, talks regularly about his life story and about believing  in willpower. He works in the financial market, did his IDF service in the intelligence  division (Modiin)  and is a former winner of the International  Bible contest.

geometrici-mezuzot-colors-01

The case of the Mezuzah  design  and Avichay has caused us to stop for a moment  and think, who are we designing  for and what senses  are we aiming for? This story highlights the idea that design can be perceived  by all of our senses.

This is interesting, when we talk about designing products for people with special  needs or handicapped  people we tend to think about useful and technical  aids, which  aren’t necessarily  refined or beautiful.  This story poses the question -How can one design a product that causes esthetic pleasure to everyone,  even to people who can’t see, or to people who can ‘see differently’, as Avichay proclaims.

Zelig Segal - 'to touch the light'

Zelig Segal – ‘to touch the light’

Zelig segal is a great  artist and inspiring  silversmith  who designs  contemporary Judaica. He has designed some exemplary Menorahs, but in this context we remember his work “To Touch the Light” as providing a direct artistic experience for people who can not see. Segal wrote:

(This statement is a transcript from the artist’s statement at The Adi Foundation’s website. Segal’s work of art has won the Adi Prize for Jewish Expression in Art and

Design for the year 2003)

Mezuzah case design

Mezuzah case design

“In my work, I wanted to explore the absence of light in the world of the blind person and I wanted to bring him into contact, via touch, with the concept of light. I designed and sculpted six letters in Braille that comprise the words from the verse above; yehi or (let there be light)… The connection between light and matter and the connection between the blind individual’s touching of the letters in relief, bring the blind person and us close to the abstract world, to wisdom, to understanding and to knowledge – light via contrast and touch”.

פרופסור עדה יונת, הכנסת, והחנוכיה של סטודיו ארמדילו

 

האם פרס הנובל שקיבלה פרופסור עדה יונת הוא הישג אישי או הישג לאומי? האם האמביציה המדעית שלה היא פרטית, או שהיא מודל לקידום נשים? כך או כך, בשבוע שעבר קיימה  ועדת החינוך של הכנסת ישיבת מחווה מיוחדת לכבוד עדה יונת, ובמהלכה בחרה לעניק לה במתנה חנוכייה מסדרת “כלים שלובים” שעיצבנו.

 

החיים בעולם העיצוב מזמנים מעת לעת אירועים מרגשים, אך אין ספק שהפניה מהכנסת היתה מרגשת במיוחד, ראשית, בגלל ההכרה הממלכתית בעבודת העיצוב שלנו, שנית, כבוד גדול להעניק את העבודה לפרופסור עדה יונת שהישגיה ואישיותה הפכו למודל. אך בנוסף, חלק גדול מההתרגשות התעורר בגלל ההישג האמנותי, האישי, אני אסביר:

זבולון אורלב, יו”ר ועדת החינוך של הכנסת, ביקר בתערוכה “יודאיקה טוויסט” בבית התפוצות  אנו מציגות שם את חנוכיית הכלים השלובים , זו עבודה מתוך סדרת יודאיקה עכשווית שעיצבנו בהשראת האסתטיקה של כלי מעבדה. את הסדרה הזו עיצבנו בתהליך מאוד אינטואיטיבי, בשונה מעבודות אחרות שטעונות בתאוריה ובהסברים. בסדרת הכלים השלובים החיבור בין ההשראה לתוצאה היה מאוד פשוט וישיר. כשזבולון אורלב ראה את החנוכיה  עלה בדעתו הקישור בין האמנות למדע, העבודה עוררה אצלו תובנה, חיבור. בישיבה החגיגית ציין אורלב שהכנסת בדרך כלל לא נוהגת להעניק מתנות לזוכים בפרס נובל, אבל מקרה החנוכיה הוא מיוחד, והוחלט להזמין אותה כמתנה לעדה יונת.

כולם מסביב, חברים, משפחה, קולגות, נרגשים מההכרה הממלכתית, מכך שהכנסת  רכשה מאיתנו פריט עיצוב מקורי עבור כלת פרס נובל, שגם בה כולם גאים ונרגשים. אני נרגשת מכך שהבחירה של אורלב בעבודה באה בדיוק מהמקום הזה אליו שואף מעצב, או אמן, להגיע, מהבטן, מהרגש. זה בעיני ההישג האמנותי.

יום שני, ה- 1.2.10, היה יום ההולדת ה-61 לכנסת, שחל כל שנה בט”ו בשבט, נסענו לירושלים, ליום מעניין וגדוש בהרבה גאוה לאומית והתרגשות שלרוב נפקדים משגרת היום יום. קשה לעמוד בפני הצניעות המונומטאלית המודרניסטית  של בניין הכנסת. כל הציניות והביקורתיות המופנים אל הפוליטיקה נשכחים כשצועדים בין ערוגות הפרחים, במעלה הגבעה אשר בראשה ממוקם האייקון האדריכלי.
זו שמורת טבע זו של חגיגיות, סדר וניקיון, בעיר שנראית כמו אתר בניה נצחי. אחד המקומות היחידים בעיר שנראים חסינים בפני סלילה, חפירה, בניה לגובה ושאר פרוייקטים.

ביקרתי בכנסת מספר פעמים, לרוב עם קבוצות של תלמידים שחשו היטב את ההתרגשות הזו ונצרו אותה עימם כחוויה חינוכית. אך מעולם קודם לכן לא השתתפתי בישיבה של ועדה בכנסת. זה היה יום עמוס באירועים ובישיבות בכנסת, בעיתונים כתבו על בני הנוער שנאמו במליאה והשתתפו בועדות. בישיבה המיוחדת שקיימה ועדת החינוך לכבוד פרופ’ עדה יונת השמיעו הדוברים אוסף עניינים שהיה עבורי מרתק וחדש, החל מהסברים קלים לעניינים מדעיים מסובכים, מתובלים לעיתים בדברי תורה מפרשת השבוע, ועד לאמירות פוליטיות נוקבות על המצב המדרדר והולך של החינוך וההשכלה הגבוהה בישראל, ועל מעמדן של נשים שבתחומים מסוימים נמצא כל כך נמוך, שאין לו אפילו לאן להידרדר.  

חנוכית “כלים שלובים”, בעיצוב סטודיו ארמדילו, הוענקה לכלת פרס נובל, פרופ’ עדה יונת, על ידי ועדת החינוך של הכנסת.

בעיצומה של הישיבה נערך מעמד קצר בו הוענקה החנוכיה לפרופ’ עדה יונת, כאשר זבולון אורלב מתאר את הרעיון של העבודה והקישור שלה למעמד. 
שמחתי שעבודת עיצוב שלנו הוענקה לאשה הישראלית הראשונה שזכתה בפרס נובל.

על סדר היום בישיבה היו האישי והפוליטי, הפרטי והחברתי. אף על פי שהדרך הארוכה אל הנובל היא אישית לחלוטין, ביום שאחרי גם האדם הצנוע והפרטי ביותר לא יכול לחמוק מלהפוך לסמל ציבורי ופוליטי.
אהבתי את הדימוי של אהרון צ’חנובר, חתן פרס נובל לכימיה מ- 2004 ,שדימה את דרכה של יונת לריצת מרתון, ופירגן לחברתו  על עמידתה בדרך הארוכה בעולם, שנמשכת, לדעתו החל מגן הילדים, ביה”ס, התארים האקדמיים, ועד לפרס הנובל. בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים נפרצת באחת ביום בו הגיע ראשון לקו הסיום.

פרופ’ מינה טייכר, המדענית הראשית לשעבר, כיום יו”ר המועצה הלאומית לקידום נשים במדע וטכנולוגיה, נזכרה בהתרגשות שחשה עם פרס הנובל הראשון שניתן לישראלי, כמה שנים אחר כך בהתרגשות המיוחדת, שחשה, כמתמטיקאית, כשהמתמטיקאי הישראלי הראשון זכה בפרס נובל (בכלכלה!). וכעת חשה שמחה שדבר לא ישווה לה, עם הפרס שקיבלה יונת. ישנה בריחת מוחות פנימית של נשים, היא אומרת. ישנה בחירה עצמאית של נערות שלא ללמוד מדעים. במצב כזה ההישג של עדה יונת, עם כל הרעש התקשורתי סביבו, הוא מודל לנערות.
חוזרים ומזכירים כיצד שנים רבות נחשב מחקרה של עדה יונת אזוטרי, כסוג של אנדרדוג היא התעקשה להמשיך במחקר אף על פי שרבים לא האמינו בו. הסיפורים הללו מגבירים את תחושת החיבה וההזדהות.

פרופ’ מיכאל סלע, נשיא מכון ויצמן לשעבר, פונה ליונת בחברות וקירבה, בנימה אבהית, שמסגירה היכרות רבת שנים, אמר שעל מנת להצליח צריך התמדה, אופטימיות, קצת מזל, אבל אין ספק שהמוח צריך להיות מוכן לזה. הוא טוען שאין לבכות על אנטישמיות ואפליה, כי שבעה פרסי נובל למדינה של שבעה מיליון זה הרבה יותר, באופן יחסי, ממה שיש לצרפת, או לארה”ב. סלע מספר על מלגות שיזם במכון, למדעניות מוצלחות שזכו להכרה בעולם, ועל כך שחמשת הפרופסוריות הראשונות במכון הן תלמידות שלו, “אני הייתי מוכר כפמיניסט, אבל אנחנו במכון יכולים לעשות רק בקטן” הוא מסכם, ופונה לפאנל החכ”ים והפוליטיקאים שמעבר לשלחן העגול: “ברגע שתתגברו על הרצון לגמור דברים בקדנציה אחת, יהיה יותר טוב!”

דוברים שונים מחו על השחיקה בתקציבי החינוך והמחקר, פרופסור פרץ לביא, נשיא הטכניון, תרם סטטיסטיקה משלו, ואמר ששבעה-שמונה פרסי נובל על תקציב מחקר של 63 מיליון דולר לשנה, זה הנתון המדהים. הוא קורא לממשלת ישראל לעשות מחוות הוקרה חד צדדית לעולם המדע, ולעגל סכום זה ל 100 מליון דולר. כצעד של הכרת תודה מהממשלה לעולם המדע. 

רגע לפני נעילת הישיבה, חשה ציפי חוטובלי, יו”ר ועדת מעמד האישה, שלא ניתנה תשובה מספקת לתעלומת העדרן של נשים מעולם המדע, ושואלת את עדה יונת מהם המחסומים שעומדים לפני נשים?
עדה יונת השיבה בפשטות, ללא יומרה לגלות במקרה זה נוסחה או פיתרון: “לא עשיתי מחקר, אני יכולה לענות רק על פי מה שעובר אלי. אני כן רואה בנות צעירות, הן שואלות האם בכלל אפשר להיכנס לזה? זה בא מחינוך, מדרך מחשבה כללית, שבנות לא צריכות ללכת למדע, אני מנסה לשנות קצת את הלך הרוח, את מצב הרוח, הנה, אני מקבלת מכתבים מילדות מכתה ג’, ילדה בכתה ב’ כתבה עלי עבודה…” עוד ציינה בשמחה שכעת המונח ריבוזום הפך להיות כל כך מוכר…. 

בלתי אפשרי להתעלם מההישג של יונת כאשה, ח”כ ציפי חוטובלי, ציינה כי מתוך יותר מ-800 זוכי פרס נובל, רק 41 הן נשים. אף על פי שיותר ממחצית מהדוקטורנטים הם נשים.

אם זה לא היה ברור עד עכשו, לא צריך להיות גאון בחשבון כדי להבחין בכך שזהו נתון מאלף, המספר הזה מטיח בפנים את פער ההישגים בין המינים. השלב בו נעלמות הנשים מהסטטיסטיקה הוא תעלומה, משולש ברמודה שבו אובדים עקבותיהן של מאות אלפי נשות מקצוע בעולם בשנה. זו בריחת המוחות של הנשים.

זה קורה במקצועות רבים, גם בעיצוב. החוגים לעיצוב נהנים מנוכחותן של 50-90% סטודנטיות, אך כמה מהן מקימות או מנהלות אחר כך סטודיו? לעיצוב גרפי? ולעיצוב מוצר? 
הסטודיו שלנו קיים 13 שנים, כמו אצל כולם- גם לנו היו לאורך השנים הללו הרבה הצלחות לצד התמודדויות עם קשיים. הרבה שנים לא הבנתי מה לזה ולענייני מגדר, פשוט עבדתי,והתעלמתי מכנסי נשים למיניהם שהיוו בעיני מן גטאות נשיים.

בתקופה האחרונה הבנתי שיש כאן עניין, פתאום כתבת של דה-מרקר מתקשרת לראיין לקראת כנס נשים, סטודנטית לתואר שני מגיעה לחקור איך עובד סטודיו של נשים, קהילת המעצבים מקיימת ערב בנושא מעצבות, ויזמת שפיתחה מוצר לנשים מחפשת סטודיו נשי ומוצאת בקושי אחד- אותנו. בארבע השנים האחרונות אני מלמדת קורס תולדות העיצוב בחוג לעיצוב בסמינר הקיבוצים, יום אחד סטודנטית אחת שאלה : “איך זה שמצד אחד בכתה אנחנו 30 בנות מתוך 35  סטודנטים, ובשיעור אנחנו לומדים רק על מעצבים גברים?”
תערוכה גדולה על הבאוהאוס שמוצגת ב-MoMA בניו יורק, לכבוד יום השנה ה-90 להקמתו, מאירה, בין השאר, מחדש את מקומן ופועלן של נשים בבאוהאוס.
עבר זמן קצר מאז שהבנתי שיש כאן עניין ועד שהתבקשתי להציע קורס חדש, בחוג לעיצוב בו אני מלמדת. החלטתי לחבר את הדברים, בסמסטר הקרוב אפתח את הקורס “סטודיו משלָךְ”
הקורס יעסוק בנשים בעיצוב, מהמאה ה-19 ועד היום, בנסיבות החברתיות, התרבותיות וההיסטוריות שתחילה מנעו, ואחר כך אפשרו, הזדמנות שווה לנשים לפעול בשדה העיצוב.

האם בסוף הקורס הזה יהיו יותר תשובות?

האם ההזדמנות השווה ניתנת לנשים באופן מעשי או תיאורטי?

האם נשים מוכנות בכלל לקבל ולממש את ההזדמנות הזו?
 
 
 

התנועה זורמת באילון- על המעצב אילון ערמון

הכתבה התפרסמה במגזין “את” ונכתבה בשיתוף עם הדס קרוק.

אילון ערמון, 45, מרצה לעיצוב תעשייתי במכון הטכנולוגי HIT   בחולון, בוגר תואר שני בעיצוב ריהוט ברויאל קולג’, אוהב רהיטים. את מרבית הרהיטים בביתו, הוא עיצב וייצר לשימושו הפרטי. כך גם את גופי התאורה, השטיחים, הציורים, וקערות הפירות.
לחפצים בעיצובו רמת גימור שאינה נופלת מתוצרי תעשיית העיצוב העילית וזאת על אף שיוצרו על ידו כפריטים יחידניים, השאלה אם ניתן לתעש אותם ולמכור אותם לא מעסיקה אותו, הוא נהנה מהיצירה ומהעשייה ובצעד מודע החליט לא לעבוד כלל כמעצב  בשירות התעשייה.

פינת הישיבה, שתי כורסאות של לה-קורבוזיה, משתלבות עם הרהיטים שעיצב ערמון. קערת הפירות ממוטות המתכת הי חלק מתהליך מחקר מורפולוגי של ערמון בתקופת הלימודים ברויאל קולג’.

“הסטודנטים יודעים מה דעתי על שוק העיצוב” ערמון מסביר את הסתירה “יש בעיה גדולה לבוגרי העיצוב התעשייתי, כי קשה להתפרנס מזה, יש היום מספיק מעצבים ל-50 השנים הקרובות, בכל זאת, זה טוב ונחמד ללמוד עיצוב תעשייתי בתור BA כללי”.
הסיבה העיקרית שהמשיך ללימודי תואר שני היתה כדי להיות מרצה מן המניין בחולון, “בשבוע השני ללימודים, בתואר הראשון בחולון, ידעתי שאסע ללמוד תואר שני בחו”ל, במלחמת המפרץ הייתי כמעט חצי שנה במילואים, מיד כשסיימתי נסעתי ללונדון, לRCA, לשנה וחצי של מרתון ריהוט עצמי”,
בפועל, מובן שהלימודים העניקו לערמון הרבה יותר מכרטיס כניסה לסגל האקדמי, ב- RCA למד אצל ג’ספר מוריסון ואצל ויקו מגיסטרי, “מוריסון נחשב כבר אז לכוכב” מספר ערמון, “הלימודים אצלו כללו הנחיה וקשר אישי, למדתי ממנו הרבה, את סדרת הכסאות המתקפלים שהצגתי בתערוכה בפריסקופ בשנת X עשיתי בהשראתו”.

חדר השינה. את העבודה מעל המיטה צייר ערמון בקורס רישום אצל גבי בן ג’נו בתקופת לימודי התואר הראשון בחולון. את הנברשת מצא במכולת זבל.

ערמון, שהיה בעבר ראש המחלקה לעיצוב תעשייתי בחולון, מלמד קורסים שונים בעיצוב, ובעבר היה ראש המחלקה לעיצוב “הקורס שאני הכי אוהב ללמד הוא קורס ריהוט, בעיצוב רהיטים הנדסת האנוש באה לידי ביטוי בצורה הכי צפופה, העבודה היא בקנה מידה אחד לאחד, יש לסטודנטים אפשרות להביע את עצמם,  הם עושים דברים מדליקים ויכולים להשתמש בהם”
 
ברוח זו עיצב ערמון את ביתו, הדירה בת 150 מ”ר, מוקפת עצים וממוקמת ברחוב ירוק בתל אביב.
ערמון רכש אותה לפני 11 שנים, הרס אותה לחלוטין ובנה אותה מן היסוד לבדו. בפרוייקט עיצוב הבית ערמון נשא בתפקידים של רצף, נגר, מתקין פרופילים, פרקטים, דקורטור של וילונות, וכאמור מעצב כמעט בלעדי של רוב הרהיטים וחפצים נוספים.
את הספה בסלון הוא תכנן וייצר, את שלד הספה הוא בנה מעץ במו ידיו ואת מלאכת הריפוד העביר לרפד שעבד לפי שרטוטים מדויקים שהכין. כל גופי התאורה בחלל הכניסה והסלון הן בעיצוב וייצור עצמי.
ערמון הוא לא פריק של חומר או טכנולוגיה מסויימים, הוא פריק של עיצוב ורעיונות, השולחן בסלון יוצר כחלק אחד מפיברגלס ופינת האוכל עשויה כולה דוקא ממתכת, הכסאות הם צרפתים מסורתיים, עממיים, עוצבו על ידי מעצב אנונימי, ומוכרים כאייקון עיצוב. “השולחן הוא הרהיט ראשון שעשיתי כשחזרתי מלונדון” מספר ערמון, “בדירה הקודמת שלי הוא היה בחוץ על הגג, הוא עשוי כולו מפח 4 מילימטר, מוטבעים עליו “עלי שלכת מפוזרים” מפליז ומנחושת”.

חלל המגורים. מבט מפינת הישיבה לכיוון פינת האוכל והמטבח. האהבה של ערמון לספורט משתלבת באופן טבעי בבית. זוגות אופניים וגלשן גלים לא מטרידים את השכנים במקלט, אלא מקבלים זכויות שוות לאלו של הכורסאות בעיצוב לה-קורבוזיה.

אהבה  נוספת המשתלבת באופן טבעי בהווי הבית היא העיסוק שלו בספורט,  זוגות אופניים אחדים, וגלשן גלים אינם מטרידים את השכנים במקלט, אלא מקבלים זכויות שוות לאלו של צמד כורסאות המתכת והעור בעיצוב לה-קורבוזיה. כ-500 בובות פלסטיק מרכיבות אוסף מרשים שחלקו מוצג לאורך כמה מטרים על מדף אלומיניום בחדר העבודה, ועוד כ-50 בובות משתלבות בשידת מגזינים נוספת בבית. אוסף הבובות מייצג באופן דמוקרטי את כל קשת התרבות הפופלארית, מדמויות וולט דיסני קלאסיות, ועד חיילי פליימוביל נוסטאלגיים, מחברי סאותפארק המחופפים, ועד לגיבורי על!

 

מאות בובות פלסטיק מרכיבות אוסף מרשים שחלקו מוצג לאורך כמה מטרים על מדף אלומיניום בחלל העבודה. “מאז שהייתי ילד אהבתי דמויות, חזרתי לאהבה הזאת לפני 4-5 שנים בעקבות הבן שלי”.

ערמון: “מאז שהייתי ילד אהבתי דמויות” נזכר ערמון, “חזרתי לאהבה הזו לפני 4-5 שנים, בעקבות הבן שלי, חלק מהבובות קניתי בשוק הכי נחמד שיש: בבית הספר של בני מקיימים פעם בשנה יריד בו כל ילד פותח שלחן ומוכר את הצעצועים שהוא לא רוצה יותר, אני חושב שאני המבוגר היחיד שקונה שם, כולם כבר יודעים שאני קונה מהילדים כמעט את כל הדמויות, אני לא מתמקח איתם על המחיר, אבל בהחלט דן איתם על שווי המוצרים, מה קורה למשל אם אני קונה כמה דמויות “…
 
בחודש מאי תיפתח תערוכת יחיד של ערמון בבית האמנים בתל אביב, הוא יציג בה דמויות שהיה רוצה להיות, “הדמויות עשויות בטכנולוגיה של מידול תלת מימדי ממוחשב” מסביר איילון, “לקחתי 25 דמויות מוכרות, שלא אני עיצבתי, חתכתי להן את הראש, וחיברתי את הראש שלי שנסרק בתלת מימד”, לתערוכה שאוצר אריה ברקוביץ’, קדמה ייריית הפתיחה, במסגרת תערוכה קבוצתית שהתקיימה בXX במוזיאון ישראל בירושלים, בתערוכה הציגו מעצבים אובייקטים שעיצבו בטכנולגיית המידול הממוחשבת של חברת אובג’ט שנתנה חסות לפרוייקט. ערמון עשה בדיקת התיכנות לרעיון הרכבת הדמויות והציג את עצמו בדמות פופאי.

ארון כלים חוצץ בין המטבח לחלל העבודה ויוצר פינה המבליטה את כסא הנדנדה והשטיח שעיצב ערמון.

החיבור לעולם המשחק קיים גם בסדרת כסאות הנדנדה שהציג בX בגלריה הוראס ריכטר ביפו, “שיפצתי כסאות ישנים” מתאר ערמון, “וחיברתי לכולם מגלשיים שהפכו אותם לכסאות נדנדה, באחד הכסאות שזרתי חרוזים על כבלים, במקום מקלעת הקש שנקרעה”. בעיסוק בשימוש חוזר ערמון מצהיר שהוא לא פועל מתוך הטרנד לשימור כדור הארץ, אלא מתוך סנטימנטים אישיים לחפצים, הוא מעצב שטיחים שמורכבים משטיחים ישנים, “אני מאוד אוהב שטיחים” הוא מספר, “אני מסתכל על העניין הויזואלי הגרפי, החומרי של השטיח, לא מתעניין בשם, או בהיסטוריה שלו, אין לי שום בעיה לחבר שטיח פרסי בן 200 לשטיח כרמל שנחרך, אני משתמש בשטיחים שבלאו הכי היו בדרך לזבל. לא הייתי קונה בשום פנים ואופן שטיח חדש או במצב טוב”. השטיח הראשון בסדרה השתתף בתערוכה “אוריינטליזם”  שאצר אלי רוזנברג, במסגרת יריד העיצוב בסנט אטיין בסוף 2006, יש כוונה להציג את השטיחים של ערמון בתערוכה בגלריית “החוה” בחולון בעתיד הקרוב.

מבט מחלל העבודה לכיוון המטבח ופינת האוכל. את כיסא העץ המסתובב הביא ערמון (יושב) כל הדרך מאנגליה.

ערמון כמעט ולא רוכש פריטי עיצוב, “אני לא מוצא דברים שאני אוהב, אין הרבה מעצבים שאני אוהב, עכשויים אין בכלל, יש היום הרבה עשיה בעיצוב, אבל מרוב עצים לא רואים את היער, זה המצב בעולם בכלל ובארץ בפרט. זה נכון בתעשייה וגם באקדמיה, יש הרבה סטודנטים לעיצוב, הרמה של המצטיינים גבוהה יותר מפעם, אבל בגלל הכמות, הרמה הממוצעת ירדה. כמי שמבין בתהליכים של עיצוב וייצור אני משתדל לא לצרוך יותר מידי, לא להיסחף אחרי החלפת חפצים והשלכה של דברים ישנים. אני אוהב חפצים ישנים,  תרבות הצריכה גורמת לאנשים להקל ראש במה שהם קונים, הם הולכים אחרי האופנה ואחרי מה שקובעי הטעם מכתיבים, במקום לפתח טעם אישי, הטרנד להחליף ולשנות כל הזמן בהחלט מלבה את תחום העיצוב, אך גם משטיח אותו, מעטים הדברים המעניינים החדשים שיוצרים.”

 

אחת הספריות בחלל העבודה. בהשראת רעיון הבלאגן תכנן ערמון יחידות בעומק רוחב וגובה שונים, בהתאם למידתם של המגזינים עליהם היה מנוי. לידה כסא מתכת ופרוה מתקופת הרויאל קולג’.

 
 
 

מעצבים צעירים מציגים מזכרות ישראליות

במוצאי שבת הקרוב ה- 6.6. תתקיים תערוכת מסיבה שעורכים סטודנטים ובוגרים של המחלקה לעיצוב תעשייתי בבר סלונה בתל-אביב. יותר משלושים מעצבים יציגו עבודות בנושא  מזכרות ארץ ישראל, שנעשו במסגרת קורס בהנחיית המעצבת נעמה שטיינבוק.

לדברי נעמה:

” במהלך הקורס, נדרשו המעצבים להתייחס לצדדים כאלו או אחרים בישראל ולייצר חפץ המייצג את ההבחנות שלהם. יש שבחרו להתייחס אל הנושא בהומור או מתוך אידיאליזציה (צינית או לא), יש שהתייחסו אליו מתוך כאב וביקורת, אהבה או דאגה. כך או כך , בעוד כל עבודה נוגעת בנקודה כזו או אחרת, שלל העבודות כמכלול, מייצגות את האופן בו המציגים רואים את ישראל כמדינה ואותנו כישראלים החיים בה.
תוך ההתעסקות של המציגים בנושא, התחדדה התחושה בה המציאות הישראלית היום יומית, זו הנראית לנו כל כך מובנת מאליה, נכנסה פתאום תחת זכוכית מגדלת, ובעוד אנו תוהים על קנקנה של מציאות זו, המובן מאליו נהפך הפכפך, האידיאלים מתערערים והפרות הקדושות מאיימות להישחט”

 

עיצוב מזכרת כאמצעי להביע הרבה במעט חומר נשמע כמו תרגיל מרתק ומבטיח, מהתמונות שקיבלנו נראה שהולך להיות אירוע שיהיה כייף לזכור!
או בפשטות, כפי שאנדי וורהול כבר אמר, טוב להביא מתנות כי כך זוכרים אותך…

הצבר, עיצוב אילה בוגאי

 

על הדבש ועל העוקץ / תערוכה ומסיבה / מוצאי שבת 06/06/09 / שעה 20:00 / סלונה /  תרצה 17 יפו

קודם נכבוש את ברלין- על המעצב רונן קדושין

 

ארבע שנים עברו מאז השתקע המעצב רונן קדושין, 45, בברלין. קדושין, בוגר עיצוב תעשייתי בבצלאל, בעל תואר שני מאוניברסיטת מידלסקס הלונדונית ומורה בנשמתו, פרץ לתודעה הציבורית לפני שמונה שנים, כשהציג בגלריה “פריסקופ” לעיצוב עכשווי את :THINOLOGY סדרת פריסות פשוטות של משטחי מתכת דקים, שנחתכו בלייזר וקופלו ביד לקערות, כיסאות ושולחנות.

הכתבה התפרסמה במגזין “את” ונכתבה בשיתוף עם הדס קרוק.

 
ימין למעלה: FLAT NOT, קערת ניירוסטה מסדרת THINOLOGY.
ימין למטה: SQUARE DANCE COFFEE TABLE , שלחן מסדרת HARD COPIES.
שמאל: TWIRL, כסא מפוליאוריטן מוקצף, מסדרת ON LINERS.

– למה ברלין?
 
“רצינו הרפתקה. בניגוד להרפתקאות אחרות שהיו לנו כמו הודו, שבסופן אתה חוזר הביתה, אמרנו ‘או.קיי, נלך על הרפתקה אמיתית, שכל אספקט בחיים הוא בתוכה – קריירה, כסף, משפחה, מעבר, דירה, כלב’. כשבדקנו איפה אנחנו יכולים לחיות באירופה, ברלין התבררה כמקום שעדיין מכניס אורחים ומסביר פנים למהגרים, עם יוקר מחיה שפוי, מאוד פתוחה לניסיונות, מקבלת, טולרנטית. אתה זורק אבן ופוגע במוזיקאי, מעצב ווב או די.ג’יי. אווירה באמת תוססת. אתה פוגש אנשים מאוד מעניינים כל הזמן. בעיקר צעירים. האנשים שעושים את ברלין למה שהיא הם בערך בני 30.
 
“מרב, אשתי, מדריכה בשיטת גרינברג. בברלין יש בתי ספר ומרכזים לשיטת גרינברג. היא פתחה מרכז במיטה (רובע שהיה שייך לחלק המזרחי של ברלין, ונחשב לרובע הצעיר, התוסס והיצירתי של העיר – ע.ש), בהקשה מרקט, ושם אנחנו גרים”.

תשע בבוקר, קפה תל-אביבי. מאוחר יותר קדושין ייפגש עם האנשים של “פלטכניקה”. באוויר ריחות מאפים שיצאו הרגע מהתנור. לזה, אומר קדושין בערגה, הוא הכי מתגעגע. לאוכל. אדי הקפה החזק על הבוקר מזכירים לו שבברלין עוד לא התחיל היום. “החיים בארץ זה בית משוגעים. לא הבנתי עד כמה. כולם ממציאים את עצמם כל יום מחדש. בברלין זה שליש המהירות. הכל נראה בסלואו מושן. לא הבנתי בהתחלה איך אנשים חיים ככה. ואז אמר לי מישהו: ‘זו איכות חיים’. כשאני בא לפה, אני נטען באנרגיות. זה מטורף פה. תנועה של אנשים ואינטראקציות, הכל מאוד אינטנסיבי. אנשים עם הרבה מעורבות. כולם פה עם אש בעיניים. יש פה תחושה של הישרדות. בברלין הרבה פחות. יש לך את הפנאי”.
 
בארץ לימד קדושין בחוג לעיצוב תעשייתי במכללת הדסה, ירושלים, יצר פרויקטים עצמאיים, עבד עבור התעשייה, המקומית בעיקר. אפשר היה לצפות שההישג העיצובי שהציג בTHINOLOGY- יקפיץ אותו אל זירת תעשיית העיצוב הבינלאומית – איטליה, אבל זה לא קרה.
 
“אחרי THINOLOGY התחלתי לבדוק מה אני עושה. איך אני עושה. בדקתי את הקשרים שלי עם התעשייה, בעיקר התעשייה האיטלקית, שלא הצליחו. הגעתי למסקנה שעיצוב תעשייתי נמצא בבעיה, שנובעת מכך שהמוצר הוא פיזי, הוא אובייקט שצריך לייצר אותו. הסתכלתי מסביב: כל תחום שהתוצאה שלו היא מידע או קובץ שמסוגל להיות דיגיטלי, עבר בעקבות האינטרנט פריחה יצירתית ברמה של מהפכה. ילדים בני 12 מסוגלים לייצר סרט אנימציה באורך מלא עם תוכנות שהורדו מהאינטרנט – שהלסת שלך נופלת.

ימין: MAN HOLDING FLOWER, גוף תאורה מקופל מפריסות ניירוסטה בחיתוך לייזר.
אמצע: GUERNICA PENDANT LAMP, גוף תאורה מניירוסטה דקיקה, בהשראת הגרניקה של פיקאסו.

שמאל למעלה: BIRD TABLE, שלחן מלבידי עץ לבנה ומשטח זכוכית מסדרת HARD COPIES.
שמאל למטה: ITALIC SHELF, ספריה מלבידי ליבנה מסדרת HARD COPIES

 
“בעיצוב תעשייתי אתה נתקל מאוד מהר במבנה היררכי של כוח, והיצירתיות שלך כבר לא חופשית. אתה לא יכול להגיד מה שאתה רוצה איך שאתה רוצה בכיוון שאתה רוצה. בעיצוב תעשייתי אין פלטפורמה כמו האינטרנט. נניח שיצרן איטלקי אומר לי ‘לא, אנחנו לא רוצים את המוצר שלך’. אם הייתי מוזיקאי או אמן וידיאו, הייתי מעלה את היצירה לרשת. בעיצוב תעשייתי זה לא יכול לקרות. היצירה היא מוצר שתלוי ביצרן, בתעשיין. וזה לא מתקבל על הדעת שלמישהו יש שליטה על היצירתיות. זה מקום שאני לא מסכים להיות בו”.
 
כך הגיע קדושין לרעיון הopen design-. ההשראה הייתה “הקוד הפתוח”, המאפשר לכל מי שחפץ להשתמש, לצפות, לערוך שינויים ולהפיץ תוכנה שהקוד שלה הוא פתוח, לעשות כן. הOPEN DESIGN- הוא מודל עסקי המאפשר לכל מי שרוצה להוריד מהאתר של קדושין פריסות וקובצי עבודה לייצור מוצרים שקדושין עיצב, להשתמש בהם, לשנות אותם ולייצר אותם על פי חוזה קניין רוחני (creative common), המקובל בקהילות שיתופי המידע באינטרנט.
 
“מה ההבדל בין כלכלת אינפורמציה לכלכלת מוצרים?”, אומר קדושין. “בכלכלת אינפורמציה לא עולה כסף להעתיק, לשכפל לשנות. זה הרבה יותר גמיש ועם פוטנציאל להתפתחות מאשר חומר. איך אמר פעם מישהו – בשביל להעתיק כיכר לחם צריך קילו קמח, שמרים, תנור. בopen design- המחשבה היא להפוך אובייקט עיצוב ל100% אינפורמציה. כך אני מפריד בין העיצוב למוצר. העיצוב בתור אינפורמציה עוקב אחרי הנושאים החברתיים והתרבותיים המתקדמים והמעניינים ביותר היום – אופן סורס ושיתוף יצירתי. ויקיפדיה, פליקר. וזה חדש בעיצוב”.
 
גם אם לרגע נראה שהרעיון זר לעיצוב התעשייתי מהרבה בחינות – הוא מועתק בקלות, משתנה בקלות, “אבל גם מתפרסם בקלות”, מציין קדושין. “אומרים שלכל אחד מגיע 15 מגה של תהילה”. למעצבים שנושאים עמם קבוע בתיק הסכמי סודיות, רישומי פטנטים ומדגמים, מסביר קדושין: “מניסיון, אף אחד לא מעתיק אותך אלא אם כן המוצר כבר עושה כסף”. חוזה סטנדרטי שנמצא באתר של קדושין קובע מה מותר, מה אפשר לשנות ולהעתיק. לסטודנט או לאדם פרטי – כל אלה אינם עולים כסף, מפעל יצרני צריך לשלם תמלוגים. “אתה נפגש עם הצד הטוב של האנשים. עם אנשים שאכפת להם מהדבר שאתה עושה. שהם אוהבים ומעריכים את מה שאתה עושה. שהם מבקשים רשות גם כשהם לא חייבים”.

ימין: FOLD COFFEE TABLE, פריסת רגלי המתכת נחתכת בלייזר ומקופלת ביד.
שמאל למעלה: קדושין בתערוכה בדזיין-מאי 2005, כאן חשף לראשונה את האופן דיזיין.
שמאל למטה: ANANDA מנורת שלחן מקופלת מיריעת ניירוסטה בחיתוך לייזר.

 

רעיון ה”אופן דיזיין”, נולד בתזה של קדושין. לאחר זמן לא רב מצא את עצמו קדושין אומר לעצמו
“נראה אם יש לך ביצים לעשות את זה בעולם האמיתי. ב2004- זה היה עדיין כמו ויז’ן”. האופן דיזיין,
הוא אומר, נתן תשובה לבעיה שלו כמעצב ישראלי, שעל אף החשיפה והפרסומים להם זכה במגזיני עיצוב, המצב כמו שהוא, לא עבד לטובתו. “כי אני צריך להכיר את היצרנים באירופה, וזה רחוק, וזה יקר, ואני לא גר במילנו, ואני לא בחבר’ה. אבל רציתי את ההוויה הזאת. רציתי אותה בתור מעצב באירופה. אמרתי: יש לי שיטה. איפה בעולם אני רוצה לחיות ולעבוד איתה, ומתוך כל מיני אפשרויות ברלין הייתה הבחירה הכי מתאימה. אם היה לי המון כסף, אולי הייתי בוחר בלונדון. היא עשירה, דיזיין אוריינטד, בירת העיצוב החדשני. אבל שם כבר כבד, ובברלין יש עוד ספייס לחדשנות. ואם אני בא לברלין בתור מעצב, אני צריך לחדד משהו בעבודה שלי כדי להיות מיוחד בה. יש הרבה מעצבים, והרבה מעצבים טובים. זה הDESIGN- OPEN. הוא הפוקוס שלי, הדבר החדש שרציתי להביא לשיח של העיצוב האירופי העכשווי”.
 
חודש וחצי אחרי שהגיע לברלין, כבר הייתה לקדושין תערוכה במסגרת שבוע העיצוב של ברלין “דיזיין
מאי”. שם חשף לראשונה את האופן דיזיין. “המטרה שלי הייתה קודם כל להגיד – אני מעצב עצמאי שמעצב את המוצרים שלו. התחלתי לייצר בברלין ולמכור קצת. התערוכה גלגלה לקצת קשרים. אתה חושב שדברים קורים כמו בארץ תק-תק-תק. שם הכל קורה יותר לאט. זו עבודה קשה לשווק את הרעיון שלך. התחילו פרסומים במגזינים ובספרי עיצוב, אבל גם הם התייחסו למה שמעניין אותם – לאריזה השטוחה, למעבר מדו מימד לתלת מימד, ולא לרעיון של open design”.
 
באותה שנה, 2005, העלה קדושין את האתר שלו. הראשון שפרסם מוצרי צריכה כאינפורמציה להורדה. “האתר עלה, והנה יש מלא כניסות, עד שמחברת ההוסטינג התקשרו לשאול ‘מה העלית?’. התחלתי לקבל מכתבי מעריצים מכל העולם. איסלנד, הודו, אמריקה. זה היה אאוט אוף דה בלו. הרבה צעירים, סטודנטים, אבל לא רק, שפשוט כותבים כמה שהם מעריכים את מה שאני עושה, את החזון”.
 
בברלין הכיר קדושין אדם אחד בלבד, המעצב ורנר אייסלינגר. “היינו ביחד שוליות בסטודיו של רון ארד
ב89-‘. שייפנו, טאטאנו, ארזנו מוצרים, עבדנו וראינו. לא עיצבנו כלום. שנים לא התראינו. באופן די
מוזר ורנר הגיע לכנס (שארגנו אלכס וורד ממוזיאון ישראל וקני סגל ממכללת הדסה – ע.ש). הוא נכנס
לחדר, ואני רואה אותו. הוא אומר ‘היי רונן’, ואני אומר ‘היי ורנר'”. ורנר יצר קשר בין קדושין
לפרופסור שהוא ראש המחלקה באוניברסיטה של האמנויות בברלין. “הוא לא הכיר אותי. ישבנו בקפיטריה. הוא אמר לי אחר כך שמה שהכי הרשים אותו הוא שאמרתי – ‘תשמע, אני חייב ללמד’. זו הזהות שלי. אני מלמד מ92-‘. אני אוהב את זה. והוא אמר ‘בסדר'”. כך הפך קדושין לאחד המרצים הזרים הבודדים באוניברסיטה של האמנויות בברלין.
 
– יש הבדל בין הסטודנטים הגרמנים לישראלים?
 
“המבנה של ההשכלה הגבוהה הגרמנית לא זז הרבה מהמאה ה19-. אין תוכנית לימודים. יש פרופסורים, ולכל אחד טריטוריה. הם חיים הרבה על מורשת, אבל העובדה הכואבת היא שהתעשייה האירופית, והגרמנים גם, בדעיכה. האקדמיה קשורה לחברות, לתעשיינים, לתעשייה בתמיכה בקורסים ובדיאלוג. זה לא כמו בארץ, שהפן של היזמות לפרוץ, המוטיבציה, חזק. מול האוניברסיטה, מעבר לתעלה, נמצא השואו-רום הגדול של מרסדס בנז. שם יש יותר ביטחון שתשתלב בתעשייה.
 
“בגרמניה מערכת היחסים בין מורה ותלמיד היא אחרת מאשר בארץ. יש הסתמכות של הסטודנט על הפרופסור. לי יש את הסגנון שלי. מאוד ישראלי, פתוח. אני מדבר אליהם הרבה פחות מהמקום של ‘פרופסור’, אני נמנע מלהיות הסמכות. יש לי טכניקת הוראה אירונית על זה שאני לא סמכותי, על מה בכלל קורה פה. בארץ סטודנטים שנה א’ כבר שואלים את המרצה ‘איך אתה מתפרנס?’. בגרמניה חיי הסטודנטים נוחים ונעימים. יש תמיכה מהממשלה, ואפשר להיות סטודנט עשר שנים, התחושה הרבה פחות קריטית”.

ימין: עבודות מסדרת THINOLOGY. כסא HOLE IN ONE באדום. כסא THER AND BACK בתכלת. שלחן HIGH SQUARE DANCE.
שמאל: פמוט ניירוסטה בחיתוך לייזר מסדרת האקססוריז

.

היום יש לקדושין חברה משלו, “אופן דיזיין”. הוא עובד על סדרות קטנות, לפי הזמנה. העבודות
שלו נמצאות בחנויות עיצוב ובמוזיאונים, אבל לא רק שם. הוא שולח ללונדון, לפריז, ספרד, קפריסין,
אפילו לאבו דאבי. “אני מעצב ומייצר בחיתוך לייזר. מזמין קופסאות. הכל מגיע שטוח. אני עובד מהבית,
מבקש מהעוזרת שלנו לבוא עוד יום, וביום וחצי אני מספק סחורה שההכנסה שלי עליה מספיקה לי הרבה יותר מאשר אם הייתי צריך לחיות רק מתמלוגי העיצוב. חברת הפצה בשטוטגארט מפיצה את המוצרים. מאוד רזה כל העסק”.
 
יצרנים עדיין לא פנו אל קדושין בבקשה לייצר את מוצרי “אופן דיזיין”, אבל הצעות לעצב לחברות אחרות בהחלט מגיעות. עכשיו, הוא אומר, פונים אליו לא כאל מעצב מתחיל שעושה מה שאומרים לו אלא כאל מעצב עם אמירה. והאמירה שלו היא פשטות. “כל המוצרים שלי נורא פשוטים. הפתרונות שלי פשוטים”. אני מוריד את רמת המורכבות של המוצר למקום שהוא נהיה קל בייצור, באריזה”.
 
בימים אלה סיים לעצב כיסא בית חולים עבור חברה בינלאומית גדולה. “כיסא שעומד בכל התקנים של
בטיחות, של ארגונומיה. רשימת הדרישות אימתנית. עיצוב תעשייתי הארד קור. עבדתי עליו שנתיים. עיצוב ותכנון וייצור אבי טיפוס וטכנולוגיית רפדות מתחום הרכב, ומילה אחרונה בבדים אנטי בקטריאליים, חומר קל מאוד. פתרונות פשוטים, הכל מיוצר מאותו חומר. הורדתי את רמת המורכבות של המוצר למקום שהוא נהיה קל בייצור, באריזה”.
 

MYSTERAL הכסא המשרדי שעיצב קדושין ל”פלטכניקה” לפני עשור.

גם “פלטכניקה”, חברה ישראלית לייצור ריהוט משרדי, מתעניינת אצל קדושין בכיסא חדש, שיהיה הכיסא המשרדי של ישראל לשנים הקרובות. הקשר בין קדושין ובין החברה שבבעלות קיבוץ ניצנים בן יותר מעשר שנים. גם אז הם ביקשו עיצוב לכיסא משרד. כך נולד MYSTRAL שהיה, אומרים ב”פלטכניקה”, סיפור הצלחה. הרעיון, הם מספרים, היה להשתחרר מדימוי המנהל שמתרווח על כורסא כבדה בעלת משענת גבוהה ומכתיב מסמכים למזכירתו, ולייצר “כיסא עבודה ישראלי”. קדושין: “עיצבתי להם כיסא מאוד פשוט, אבל עם הרבה מחשבה, לא רק על עיצוב או מראה, אלא גם על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על כיסא עבודה ישראלי. זה היה ב98-’99-‘. שיא תקופת היזמות והסטארט-אפים של ההיי-טק. העובד הישראלי דינמי, זז, אקטיבי. לכיסא יש קווים שאומרים ‘אני דינמי’. זהות של עובד ישראלי. עדכני מבחינת המראה. כיסא בשכל, עיצוב נטו, נוח. כיסא עם מנגנונים קיימים, גנריים, כשהגב והמושב הופכים אותו למשהו אחר, ישראלי, במחיר סביר. 10 שנים הוא שרד בשוק. במושגים של היום זה קלאסיקה”.

לפני חודש ננעלה בגלריה אפל (appel) בברלין תערוכה נוספת של קדושין בשם hard copies. בתערוכה הציג סדרה קטנה ממוספרת וחתומה של מוצרי open design, ויצר קונפליקט בין ההימצאות של המוצרים בגלריה לבין האפשרות הנתונה לכל אחד להוריד אותם מהרשת. “זו הזדמנות עבורי לבדוק את עצמי בשדה הדיזיין-ארט, שקצת עולה לי על העצבים”, מסביר קדושין. “זה תחום חדש יחסית, של חמש-שש השנים האחרונות. הוא פיקציה של גלריות ומורץ על ידי 40-30 גלריות ומיועד לאספנים עשירים. החיבור בין אמנות לעיצוב יוצר משהו לא טוב, מאוד נרקיסיסטי ומאוד וולגארי. זה בסדר שזה קיים, אבל זה מקבל יותר מדי תשומת לב. בתור מורה אני חושב שעיצוב תעשייתי הוא מקצוע שמי שלומד אותו, הופך להיות מאוד חד בחומרים ובטכנולוגיות. בדיזיין ארט המוצר הוא אנדרטה לחשיבות העצמית של עצמו, לכמה חומר ועבודה הושקעו בו. כאמנות, כפסל, הוא לא מוצלח, וככיסא – מי ישב עליו בכלל? “ב’הארד קופיס’ המטרה היא לדבר, באמצעות עיצוב, על תרבות הopen source-, האינפורמציה החופשית. אני רוצה לבדוק אם הדבר יכול להרוויח בקצה. זה הולך קשה. התערוכה נסגרה לפני חודש, והאספנים עוד לא מתנפלים”.
 
האספנים אולי עדיין לא מתנפלים על קדושין אבל קהילת הopen source- מקבלת אותו בזרועות פתוחות. הוא הוזמן להרצות על הנושא בסדנת עיצוב של BMW, בכנס של משתמשי לינוקס, ובאקדמיה. “העיצוב התעשייתי עוד לא הבין שיש דברים שאפשר לעשות עם האינטרנט. בכל העולם העבודה של האקדמיות היא לספק פועלים לתעשייה, והיא גם מכתיבה את עניין הקניין הרוחני. זה עניין של חינוך. אני לא פונדמנטליסט, לא מוחק את האפשרויות האחרות. אבל הנה, יש אלטרנטיבה. יש לכם אפשרות לעצב, להפיץ את העיצוב שלכם בצורה גלובלית דרך האינטרנט, יש לכם אפשרות לייצר בכל כמות. יש מודל עסקי, והלקוחות שלכם יגיעו. העולם מלא באפשרויות”.

איך (לא) לכתוב כמו מעצב.

את הכותרת, שאלתי בתרגום חופשי מהמאמר שפירסם וויליאם בוסטוויק (William Bostwick) באתר core77, מגזין עיצוב ותיק ונחשב ברשת. בוסטוויק, שמתפרנס כ “כתב עיצוב” או “כותב עיצוב” (design writer) החליט לחלוק את סודותיו המקצועיים עם קהל הקוראים המעצבים של האתר, מתוך רוח של שיתוף, ולא אכפת לו אם זה ישאיר אותו מחוסר עבודה.

 

צילום: רוברט פאטריק

להגיד “מחוסר עבודה” במקרה הזה זה אובר-סטייטמנט, כי כולם יודעים שמעצבים קוראים, יש עוד פחות ממעצבים כותבים. בתחילת שנות התשעים, כשלמדתי בחולון, סטודנטים לעיצוב קיבלו יחס סלחני מצד המורים העיוניים, ונחשבו חסרי יכולות עיבוד ועיכול טקסט, לא היה צורך לגשת לאיבחון, ולקבל פטור או הקלות בכתיבה, עצם ההשתייכות למחלקה לעיצוב היתה האבחון.
 
זה נכון שישבנו שעות בספריה, אבל זה היה על מנת לדפדף בכמה שיותר מגזינים, לסרוק ולקטלג במוח ימין כמה שיותר דימויים ויזואליים. אל פעולת הדפדוף בכרכי הכרומו הכבדים של מגזיני העיצוב, נוספה מאז פעולת הגלילה על פני קילומטרים של פוסטים של עיצוב שעולים בכל שעה לרשת. בלוג עיצוב, מיותר לציין, כולל, בין 80% ל-99% תמונות. 
 
יש טענה שאומרת שאם עיצוב צריך שיכתבו אותו, אז כנראה שהוא לא עיצוב כל כך טוב. אבל על פי הטיפ השלישי מבין החמישה שבוסטוויק מעניק במאמר שלו, אם יש לך פחות ממאה מילים לתאר בהן את עבודת עיצוב שלך, עליך לשקול מחדש את הקונספט. “חשוב יותר על איך המוצר נוצר, ופחות על מה הוא עושה. זה פשוט יותר מעניין”, טוען בוסטוויק, “משום  שאנחנו יצורים נאראטיביים, שאוהבים לשמוע סיפור, על מה חשבת? עם מה נאבקת? ומה קרה אחר כך?”
 
למדתי לתואר שני בבצלאל, במסלול שנקרא “אודות עיצוב”. למרות שמו של המסלול לא כתבתי במהלך הלימודים כמעט אף מלה אודות עיצוב. הגישה היא שכשמעצבים רוצים להגיד משהו על עיצוב הם פשוט מעצבים משהו (על עיצוב, וכן הלאה…), מחוז הדימדומים הזה הוא ארץ מולדתן של רוב עבודות העיצוב- אומנות (design-art), העיצוב היחידני, העיצוב הניסיוני, ויש בינהן עבודות מרתקות שמעוררות מחשבות עמוקות. בטיפ הראשון במאמר מציע בוסטוויק למעצבים להשתמש בכישוריהם הטבעיים, “אתם טובים באותם דברים שכותבים טובים בהם, אבל בכלים אחרים. אתם עובדים תחת אילוצים על מנת למצוא את הפיתרונות האלגנטיים לבעיות מורכבות, כמו בכתיבה. כשאתם ניגשים למשימת כתיבה עשו את מה שאתם יודעים הכי טוב- פרקו אותה לבעיות קטנות שאתם יודעים לפתור”
 
בראיונות שאנו מקיימים עם מעצבים, במסגרת הכתיבה עבור מגזין “את”, עולה תמיד היחס של המעצבים אל העבודות שלהם, והשאלה מי נמצא בפרונט- המעצב או העבודה. בהכללה, רבים מהמעצבים הם אנשים מאוד צנועים, ששמחים לפרסם עבודות, אבל לא חושבים שהם, עצמם, נושא לכתיבה. נעמה ועידן, מ”רדיש” אמרו שברור שכאשר פונים אליהם ממגזינים מבקשים תמונות של המוצרים ולא שלהם, “כי הם אלו שמעניינים, לא אנחנו”. רביב ליפשיץ, שצילמנו את אוסף ה”ארכיאולוגיה של העיצוב” המדהים שלו, לא חשב שהוא עצמו מספיק מעניין לראיון, עמי דרך אמר שהמדד הטוב ביותר לתערוכה מוצלחת הוא שילדים יוצאים צוחקים ומרוצים ממנה, כי העבודות פשוט עובדות, ולא חשוב מי המעצב שמאחוריה ומה היה הרעיון. מיותר לציין שכולם נתנו ראיונות מרתקים והיה להם הרבה מה לומר.
 
בטיפ הרביעי מציע בוסטוויק למעצבים, לא לפחד להפוך את עצמם לנושא בכתיבה על העיצוב, ולו מהסיבה הפשוטה שכאשר הם מדברים על עצמם, ולא על הכסא, או המכשיר שעיצבו, יש פחות סיכוי שישתמשו במושגים שמתפרשים כ”פלצניים”. “השתמשו בגוף ראשון” הוא מציע, “הפכו את עצמכם לנושא של הכתיבה, זה הופך את הכתיבה לאישית ומעניינת יותר, ונגישה יותר לקהל”…
 
הטיפ החמישי, האחרון והמתבקש, הוא בכל זאת, לא לכתוב יותר מידי, “כי יש מספיק בולשיט” הוא אומר, לכתוב עוד מילים זה כמו לעצב עוד מוצרים, מאלו כמו גם מאלו יש כבר כל כך הרבה.
עם זאת, בשונה מהזירה העולמית, בארץ ישראל, בה הומצאה המילה “עיצוב” רק במחצית שנות ה-50, יש עוד הרבה מה לעשות, להשלים פערים ולכתוב את כל מה שטרם נכתב, ואף לטבוע מילים ומושגים מקצועיים שטרם נטבעו בעברית.
 

בואו נדבר על העיצוב של הקלפי

 
מחר יפתחו 11,000 קלפיות לרגל הבחירות לכנסת ה-18, כשתשלשלו את המעטפה עם הפתק שבחרתם לקלפי, זה יהיה כבר אחרי שסיימתם להתלבט, לשכנע, להיות נחושים או מהוססים, זה הרגע לדבר על העיצוב של הקלפי.
 
המעצב התעשייתי ארט לביא, יצר את שתי ההצעות האלו לעיצוב קלפי בשנת 1974, הוא מספר שהרעיון לעיצוב הקלפי היה יוזמה שלו, לא בעקבות פניה של גורם כלשהו, והוא גם מעולם לא הציע אותו לרשות רלוונטית, מקרה קלאסי של רעיון מגירה שנוצר בעקבות תשוקת המעצב ליצור.

ההדמיה של העיצוב נעשתה, כמקובל בשנים המדוברות, בגירים, עפרונות, וטושים, על נייר בעל גוון כהה.
בפינה אפשר לזהות את הלוגו של הסטודיו לעיצוב KV international שהיה בבעלות כור ונוהל על ידי לביא.
ארט לביא הציע להחליף את הקלפי הקובייתית, החד-פעמית, העשויה קרטון,  בקלפי רב-שימושית מפלסטיק, הקלפי מעוצבת בקווים אופייניים לשפת הפלסטיקה, הכוללים פינות מעוגלת, משטחים מקומרים, ידיות אינטגראליות שצומחות מגוף הקלפי, מיכסה מתאים בגוון שונה, וסמל מדינת ישראל מובלט על פני השטח.

הקלפי, גם זו ה”לא מעוצבת” תיעלם באחד הימים, כאשר הבחירות יהיו ממוחשבות, המיצג המאולתר הכולל קלפי, פרגוד וסדרן פתקים, כולם עשויים קרטון, שנוחת ליום אחד בכיתה או מתנ”ס, והופך אותו לקלפי, יישאר זיכרון נוסטלגי, כמו האסימון וטלפון החוגה.

 

הצעה לעיצוב קלפי, מעצב: ארט לביא, 1974, הוצג בתערוכה “יש שכר לעיצוב המוצר”.

 

 

רעיונות מהמגירה

 
זה לא בגלל שהם אינם טובים, או יפים, או יעילים, וגם לא בגלל שהם לא נותנים תמורה למחיר, לא תראו אותם בשוק, ולא בגלל שהם לא מספיק עדכניים.
אלו שכן תראו בשוק, אינם מוצלחים יותר. אינספור רעיונות למוצרים נשארים במגירה, כי ככה זה בטבע של החפצים, זאת חלק מהאבולוציה של המוצרים המתועשים.
 
אבל אני, אוהבת לראות את המוצרים שלי יוצאים מקו הייצור, נכנסים לקופסאות שלהם, וממתינים על המדפים למי שיקח אותם הביתה.  ויותר מזה- כייף לראות אותם בשימוש. עד היום אני מחייכת לעצמי כשאני הולכת ברחוב ורואה את ה”מחזיק – קופסאות – טישו” שעיצבנו עוד בשנות ה-90 לחוגלה,  המוצר הראשון שלנו שיוצר במאס-פרודקשן, מוצמד בפקק ואקום לחלון הקידמי של מכוניות חונות.
 
כמה מוצרים מצליחים לעבור את שלב הרעיון ולצאת לאור? תלוי את מי שואלים, אם תשאלו מעצבי מוצר, כל אחד מהם יספק נתון אחר, אבל האמת היא שאף אחד לא באמת ישב וערך סטטיסטיקה מדוייקת.  כנראה שאחד ל-10 או 20  או 100 רעיונות, יגיע לייצור, והשורדים הם לאו דוקא החזקים, ולא  תמיד אלו שאנחנו המעצבים העדפנו.

מכיוון שאין סיבה אחת ברורה או קבועה שבגללה רעיונות נעצרים, זמן ההקפאה, שבו לא ניתן לחשוף ולהציג את הרעיונות, מאוד משתנה. אין לדעת מתי פתאום עשוי הלקוח להתעורר, או היזם לגייס תקציב ולהחליט לצאת עם המוצר.
כמעצבת אני לא אוהבת לעצב למגירה, אבל זה חלק מהאבולוציה של המוצרים, איזה אסון היה קורה אם כל הרעיונות היו מיוצרים. לא אחת ניסינו בסטודיו להציע לאוצרים להציג תערוכה של המוצרים שנמצאים במגירה, כי הקטעים שנחתכו בשולחן העריכה הם לפעמים הכי מעניינים.
בינתיים,
הנה כמה רעיונות מגירה שאני אוהבת במיוחד:  

 

כרית מתמטית, עיצוב: סטודיו ארמדילו, 2007.

 

 

ביג מאמא, מיכלים למזון, עיצוב סטודיו ארמדילו, 2005

 

 

מיכל למיון אשפה, עיצוב סטודיו ארמדילו, 2001

 

היא היתה מודולארית, עוד ביוון היא היתה מודולארית

 

חנוכיה, עזרי טרזי.

כילדה, תלמידת ביה”ס הממלכתי דתי, התוודעתי לראשונה לתחושה החילונית, החופשית, שאפפה את חג החנוכה. מלבד יום העצמאות, שהוא בכלל חג מודרני שדודיי החרדים מעולם לא חגגו, היה זה החג היחיד ללא איסורים, או חובות, או דרישות להתאשפז בסוכה לכמה ימים, או בביהכנ”ס לכמה שעות,
סתם שבוע של חופש, ככה, באמצע השנה, מותר ליסוע, לתל אביב, לפסטיבל הילדים, מותר לצפות בטלויזיה, בשידורי הערוץ היחיד והתמים, מותר להבעיר אש, מצוה להדליק חנוכיה בכל ערב, מצוה קלה וכייפית.
דמי החנוכה והסביבונים, תרמו לניחוח הנוכרי של החג, המבוגרים היו נפגשים אחרי הדלקת הנרות ומשחקים משחקי קלפים, לזכר ה… עד היום לא הבנתי לזכר מה.

הטעם המיוחד הזה של החג מתעורר שוב כשאני בוחנת את מגוון החנוכיות המוצעות לרכישה בחנויות ובאתרים שמוכרים עיצוב עכשווי. נראה שהמעצבים  העכשויים ניגשים לעצב את החנוכיה, אחד מהאובייקטים המקוריים שהיהדות מציעה ברפרטואר תשמישי הקדושה שלה, ללא כל עכבות או חששות מנוקשות הממסד הדתי השמרני.
כך אפשר למצוא בעיצוב החנוכיות העכשויות את כל המוטיבים שמעצבים ישראלים אוהבים להשתמש בהם: הומור, משחק, מודולאריות, אילתור, משחק, משחק ומשחק.

 

מימין: חנוכיה, שחר פלג. משמאל: חנוכיה, הנס פלדה, שנות ה-80.

 

חנוכיה, נילס דיפריאנט, מתוך התערוכה “נרות מצוה” שהתקיימה במוזיאון ישראל, שנות ה-80.

אין בהלכה אף איזכור צורני או דרישה מבנית המכתיבה את צורתה של החנוכיה, כפי שאין מאפיינים כאלו ביחס לאף אחד מתשמישי הקדושה האחרים ביהדות. המחלוקת בין בית הלל ובית שמאי אם להוסיף בכל יום נר, או להתחיל משמונה ולהחסיר בכל יום אחד, נפתרה כבר בגמרא, ולמעצבים נפרש כר נרחב לרעיונות עיצוביים, משחקיים, מודולאריים, בדיוק כמו שמעצבים אוהבים. מוצר שאורו גדל משימוש לשימוש, ערכה המורכבת מחלקים ומשתנה מיום ליום, אור, נרות, ואוירת משחק כללית.

את החנוכיה המדהימה של יעקב גרינוורצל, הרשומה כפטנט מומלץ לראות בגלריה של המעצב ברחוב סלומון בירושלים, או בכיכר המדינה, זאת חויה לראות את רחלי, המוכרת, מדגימה את מגוון אפשרויות ההרכבה שלה:

חנוכיה, יעקב גרינוורצל.

מימין: חנוכיה לכל יום, יונתן בר-אור. משמאל: חנוכיה פקק יין, הקולקציה.

לחנוכיה, שמאזכרת את מנורת המקדש הסימלית, הלאומית, הריבונית, לא נשתמרו צורה קבועה או מבנה אייקוני המחייבים את המעצבים היום. החנוכיה אינה עוד החפץ ההומגני שיש לו בסיס, גוף וקצה.
לא כל מעצבי החנוכיות מקפידים לשמור על הדין שדורש שהלהבות יהיו בקו ישר ובגובה אחיד, אבל אין ספק שאחת החנוכיות המוזרות ביותר נולדה דוקא כאשר המוזיאון היהודי בניו יורק פנה למעצב העל, הגוי, קארים ראשיד, שיעצב חנוכיה לכבוד חגיגות המאה של המוזיאון:

 

חנוכיה, קארים ראשיד.

שיהיה לכולם חג אורים שמח, הרבה אור וניסים!
 

%d bloggers like this: